English Hebrew Russian French Spanish
Call 1877 Brit Milah (274-8645)
Male Circumcision Center Jewish Circumcision Doctor
Home
Brit Information
Brit Yosef Yitzchak
Brit Milah Additional Resources
פרשת תזריע


פרק י"ב ב' -אשה כי תזריע. ההא הוא דכתיב (קהלת יא) תן חלק לשבעה וגם לשמנה. תן חלק לשבעה, אלו ז' ימי נדה, וגם לשמונה, אלו ח' ימי המילה, אמר הקדוש ברוך הוא, אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואת מולו לשמנה ימים, הוי וביום השמיני ימול בשר ערלתו. (ויקרא רבה פרשה יד)

תן חלק לשבעה וגם לשמונה. (קהלת רבה פרשה י"א פסקה ב) ר' אליעזר ור' יהושע, ר' אליעזר אומר תן חלק לשבעה, אלו שבעת ימי שבת, כמו דאת אמר (מלכים א' י"ח) ויהי בשביעית ביום השבת, וגם לשמונה, אלו ח' ימי המילה, דכתיב (שם) וישם פניו בין ברכיו וגו'. ולמה בין ברכיו, אלא אמר לפני הקב"ה רבש"ע אפי' אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות הללו שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם ... ר' עזריה אומר תן חלק לשבעה, זה דור שמל משה לשבעה, וגם לשמונה זה דור שמל יהושע לשמונה, דכתיב (יהושע ה') בעת ההיא אמר ה' אל יהושע וגו'. מול את בני ישראל שנית, מכלל שמלן בראשונה, ויעש לו יהושע, שעשו אותה גבעה בערלות ...ר' הונא אמר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הנדה, וגם לשמונה אלו שמונה ימי המילה, שנאמר (שם י"ב) וביום השמיני.

פרק י"ב ג' -וביום השמיני ימול בשר ערלתו ואפילו בשבת ...ואפילו כשיש צרעת במקום אפילו הכי יכול למול ולקוץ את הצרעת (שבת קלב ועוד הרבה מקומות)

וישכם אברהם בבקר...למה בהשכמה שזריזין מקדימין למצות שנאמר (ויקרא כב) וביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא זריזים מקדימים למצות.

ולא מלין... המילה ביום ולא בלילה וכיון שעלה עמוד השחר יצא, דכתיב וביום השמיני. (מגילה כ:)

ויהי אברם בן תשעים וגו': ילמדנו רבינו מהו שיהא מותר לאדם לרפאות מכתו בשבת כך שנו רבותינו כל ספק נפשות דוחה את השבת, מילה ורפואתה דוחה את השבת, אמר רבי יוסי ראה כמה חביבה מצות מילה, שהיא דוחה את השבת, דכתיב וביום השמיני ימול. (ויקרא יב) אפילו בשבת. ומילה סכנת נפש היא לפיכך הותר לרפאותה בשבת. וכשאמר הקב"ה לאברהם התהלך לפני והיה תמים התחיל תמה אמר עד עכשיו אני תמים אם אני מל אהיה חסר. חמש ערלות הן, ארבע באדם, ואחד באילן. ערלת האזן כתיב בה, (ירמיה י) הנה ערלה אזנם. ערלת הלב, דכתיב (דברים י) ומלתם את ערלת לבבכם. ערלת לשון, דכתיב (שמות ו) ערל שפתים. ערלת בשר, דכתיב (בראשית יז) ומלתם את בשר ערלתכם. אם אמול אחד מאלו נמצאתי חסר מאברי אמר לו הקב"ה מה אתה סבור שאתה תמים, שלם, אתה חסר מחמשה אברים, אמר לו הקב"ה עד שלא תמול היה שמך אברם א' אחד, ב' שנים, ר' מאתים, מ' ארבעים, הרי מאתים וארבעים ושלשה, ומנין אברים שבאדם רמ"ח, מול והיה תמים, כשמל א"ל הקב"ה לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם, הוסיף לו ה' חמשה מנין רמ"ח אברים לפיכך והיה תמים: (תנחומא לך לך ט"ז)

וביום השמיני ימול. אין כתיב שם שיוציא הוצאות על המילה, בא וראה כמה ישראל מחבבין את המצות שהם מוציאין הוצאות כדי לשמור את המצות ולשמוח בהם, אמר הקדוש ברוך הוא אתם משמרים את המצות ותשמחו בהן אני מוסיף לכם שמחה שנאמר (שם כט) ויספו ענוים בה' שמחה וגו'.

חביבה המילה שנשבע הקב"ה לאברהם שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם. שנאמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר, ומי ירד לשם, ראה מה כתיב אחריו את הקני ואת הקנזי וגו'. וכן יחזקאל רואה שנאמר (יחזקאל לב) בן אדם נהה על המון מצרים והורידוהו אותה ובנות גוים אדירים אל ארץ תחתיות את יורדי בור ממי נעמת רדה והשכבה את ערלים וגו'. שם אשור וכל קהלה סביבותיו קברותיו וגו'. שם משך תבל וכל המונה סביבותיו קברותיה כלם ערלים וגו'. שמה נסיכי צפון וגו'. וכן ישעיה אומר (ישעיה ה) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק למי שאין בו חק ומנין שהיא נקראת חק שנאמר (תהלים קה) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם משום שהקב"ה שם שמו בישראל. ומה השם והחותם ששם בהם, הוא שדי, השי"ן שם באף, והדל"ת ביד, והיו"ד במילה, ולפיכך, כשהוא הולך אל בית עולמו יש מלאך ממונה בגן עדן שלוקח אותו ומביאו בגן עדן והכופרים והפושעים הקב"ה מצוה למלאך ומושך ערלתו, שנאמר (שם ה) שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו.

מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, אמר לו של בשר ודם נאים, ... אמר לו למה אתם מולין אמר לו אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא הביא לו ר' עקיבא שבלים וגלוסקאות אמר לו אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה ידי אדם אמר לו אין אלו נאים יותר מן השבלים אמר לו טורנוסרופוס אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו אמר לו ר' עקיבא ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם ולכך אמר דוד (תהלים יח) כל אמרת ה' צרופה: (תנחומא תזריע פרק ה')

וביום השמיני וגו' צריך לדעת למה הוצרך לצוות לזה, והלא כבר אמרה תורה בפרשת לך לך כל פרטי דיני מילה, ואם להודיע שצריך למול ביום ולא בלילה, גם להודיע אפילו בשבת, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קלב) וביום אפילו בשבת, קשה למה לא רשם ה' פרטי דינים אלו שם בפרשת מילה שנכתבה בפרשת לך לך. ואולי כי לא קבע ה' פרט זה במצות אברהם, שלא יחשוב אדם כי לא הקל ה' שבת לגבי מילה אלא להאבות, שלא קבלו התורה וחומרת שבת, אבל ישראל שנצטוו מה' מחלליה מות יומת (שמות לא יד), לא ידחה שבת, והגם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהמצוה בסיני נאמרה אלא שנכתבה במקומה, אף על פי כן יש מקום לבעל דין לחלוק, כי אין ללמוד להקל בשבת, ולא הקל ה' בזה אלא להאבות שלא קבלו התורה, אשר על כן ציוה פרט זה לבנים שקבלו התורה.

עוד נראה, כי מן הסתם פשוט הוא, כי מצות מילה שנאמרה בפרשת לך לך לאברהם אבינו עליו השלום, הדברים הם כנתינתן מפי הגבורה לאברהם, בלא תוספת דברים בהם אחר מתן תורה, ומעתה אין מקום שיצוה ה' לאברהם למול אפילו בשבת, כי הוא מעצמו כן יעשה, הגם שמקיים כל התורה כולה, אף על פי כן ידחה שבת מלפני מילה, כי מילה היא מצוה שנצטווה בה ושבת היא מצוה שלא נצטווה בה כל עיקר, ואם לא עשה כן הרי זה חס ושלום לא טוב עשה, ואם כן אין מקום שיצווהו ה' למול אפילו בשבת, ואם היה מצוה היו משתברים הקולמסים עליו, למה הוצרך לצוות וכו', אשר על כן הוצרך הכתוב לצוות על הדבר את בני ישראל, שישנם בשמירת שבת, וכמו כן מה שדרשו שם בתורת כהנים ברבוי תיבת ימול בשר למול אפילו בהרת, מצוה זו לא נאמרה לאברהם מטעם הנזכר.

ונראה לתת טעם לסמיכת וביום השמיני עם מה שלפניו, שבא לתת טעם לעכבת המילה עד יום השמיני, ולא צוה למול ביומו, כמו שמצינו במקנת כסף, לזה כתב אחר אומרו וטמאה שבעת ימים וביום השמיני וגו', לומר כי לטעם זה הוא שעכב המילה, והיא על דרך אומרם רבותינו זכרונם לברכה (נדה לא:) כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים.

ורבותינו זכרונם לברכה (דב"ר ו א) אמרו וזה לשונם למה התינוק נימול לשמונה ימים, שקנה ה' רחמים עליו להמתין לו עד שיהיה בו כחו, וכשם שרחמיו של הקדוש ברוך הוא על האדם, כך רחמיו על הבהמה שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה עכ"ל, וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי בשמונה ימים יהיה בו כח לא פחות ולא יותר, ונראה כי כח האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזוהר (ח"ג צא:) שהוא כדי שיעבור עליו שבת, ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע ואז יהיה בן קיימא, והוא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כח החיוני, ותמצא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ר י ט) שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד כיון שבא שבת נתחזק ונח עד כאן, והוא מה שאמרו כדי שיהיה בו כח.

עוד ירצה באומרו וביום בתוספת אות וא"ו, להסמיך מילה למצות נדה שמלפניה, לומר, כי זה תלוי בזה, שאם ישמור מצות נדה, יוסיף לזכות עשות מצות מילה

עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם זכרונם לברכה (תנחומא תזריע ה) וזה לשונם שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזו מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם כו', למה אתם מלים כו', הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות אמר לו אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה ידי אדם, אמר לו אין אלו נאים יותר מן השיבולים, אמר לו טורנוסרופוס (הואיל והוא) [אם הוא] חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו, אמר לו רבי עקיבא שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם דכתיב (תהלים יח לא) אמרת ה' צרופה וגו' עד כאן.

הנה לא הספיק בתשובת תכונת השיבולים כי צריכין תיקון אחר מעשה הקדוש ברוך הוא לצד כי השיבולים מה שחסר בהם מהתיקון הוא לצד אשר יאות לבני אדם הם ילכו ויתקנו הנאות להם, מה שאין כן המילה היא חפצי שמים, אם כן יעשה ה' רצונו כרצונו, ולזה השיבו רבי עקיבא כי לצרף בהם ישראל נתכוין ה'. והנה תשובה זו סתומה וחתומה, בערך מושכל, מושג לטורנוסרופוס, לפי שאין בבחינת נפשו גדר השגת שכליות פנימיות הידיעה האלהית, קבל פשטן של דברים, אבל לנו בני אל חי, יש לנו להשכיל בבוריין של דברים, גם בהשכיל בטבע הרגיל בעולם אשר יסד בורא הכל, כי כל מוליד או מהוה דבר יהיה כתבנית המוליד למינהו, ואפילו בפרטי תכונת תואר פנים איקונין של זה דומין לאיקונין של זה, ואיך אדם מהול יוליד בן ערל, הלא חלק הערלה שבנולד אינו במוליד, ואין לומר שהטעם הוא לצד שתכונת המוליד מתחלתה היא בערלה, כי מה בכך, כיון שנכרתה הערלה ואין רישומה ניכר, ועוד אם כן משה רבינו עליו השלום שנולד מהול למה ילד בן ערל דכתיב (שמות ד כה) ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה.

אכן אשכילך בדבר האלהים, לפי מה שקדם לנו מדבריהם, כי בחינת הערלה היא בחינת הרע, כי מעשה הערלה הוא יגיד על בחינת נעלמות, כי כל הגוף אינו אלא נרתק לנפש, והנרתק יודיע את מה שבתוכו, ואמר ה' כי ישראל כשימולו הערלה הנה הם מושללים מבחינת הרע, שהערלה סימן לה, מה שאין כן אומות העולם שכל נפשם היא בחינת הרע שהיא הערלה, והוא מה שרמז באומרו (ירמיה ט כה) כי כל הגוים ערלים, ודבר ידוע כי בריאת אדם הראשון היתה בריאה תמה בבחינת הקדושה מושללת מכל רע, ולזה לא היתה בתכונתו בחינת הערלה, ובסיבת החטא משך בערלתו (סנהדרין לח:) ונולדה בו בחינת הערלה, וגם נמשך מזה שליטת הטומאה באשה, והיא דם נידותה (עירובין ק:) כי הוא זה סיבת היותו כמאמרם זכרונם לברכה, גם באמצעות חטא האדם נזרע זרע רע בכל ממשלתו, ותוציא הארץ פריה בקליפות רבות, וזה לך האות כי אין אדם יכול ליהנות מהחטה עד עשות בה מלאכות רבות, מלפניה ומלאחריה, במספר עשרה, ....ולזה כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ דכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח וגו' מן הארץ, לרמוז גם בחינת הארץ עצמה ואז תוציא הארץ גלוסקאות (שבת ל:), פירוש אין צורך לאחד מעשר מלאכות אלא הארץ מעצמה תוציא גלוסקאות, לחם שאין צריך מכשירים, ולזה השיבו רבי עקיבא תשובה כללית, למה שהוא חושב בדעתו אם לא השיג לדעת אלא בחינת הגוף, הודיע כי תכלית הדבר לצרף נפשם, לא למה שנגלה לבד שאין הפרש בין היות האדם מהול או ערל, ואם כונתו לומר שגם בענין הרוחניות אם הקדוש ברוך הוא חפץ יסיר התיעוב אשר הערלה תגיד עליו, השיבו גם כן כי כל המצות שנתן ה' לישראל אינם אלא לצרף ולנקות את הסיגים אשר סבבו החטא קדמון, כי כל מצות לא תעשה להסיר תחלואי הנפש, וכל מצות עשה להאיר לבחינת הנפש, לצד שעל ידי חטא קדמון הוחשכו מאורי הנפש, ועל ידי שמירת מצות לא תעשה יוסר הפגם, ועדיין תחסר מאורי אורה, ובעשות מצות עשה יאיר אורה, כאומרו (משלי ו כג) נר מצוה, וענין זה אין ה' עושהו, לצד כי האדם הוא הגורם הרע, הוא חטא והוא ישא את עונו, אשר הלביש את נפשו אז כשחטא אדם הראשון, והיו כל הנפשות תלויות בו (תנחומא תשא יב), כולם טעמו טעם חטא, ועליהם להריק תחלואיהם ומה מקום לומר לה' הסר מעלי הבגדים הצואים שהלבשתי עצמי, ....ועוד אם באנו לומר כי ה' יסיר תיעוב המסובב מאדם לעצמו בסכלותו, אם כן אין שכר ואין עונש, ומעתה טעם הערלה הוא לצד חטא קדמון שנדבק בנפש ותולדתו בעור הבשר, וצוה ה' לאיש ישראל לכרות מגופם בחינת הרע, שבזה יתמרק בחינת הרע מהנפש וטהרה, ובזה יתבאר אומרו וביום, פירוש לצד כי מצוה הקודמת וזאת הם שני דברים שסיבתם אחת היא, שהיא עון קדמון, הוא סבב טומאת לידה וסבב ערלת הזכרים, לזה צוה על שניהם כאחת על טומאת לידה, ועל כריתת ערלה, אשר על כן אמר וביום השמיני וגו', ולצד שחטא האשה גדול מחטא האיש, לזה האיש נפרדת הטומאה ממנו בהחלט, מה שאין כן האשה טומאה קשורה עמה, שחוזרת ונטמאת, ואולי כי טעם שצוה ה' ביום השמיני, ולא קודם ולא אחר, שדן בו ה' דין אמו שצריכה מיום שפסקה למנות שבעה נקיים, כמו כן עובר ירך אמו הוא, ובצאתו מבטן אמו נטמא בפתיחת קבר, ולצד שהמילה היא גילוי שמו יתברך באדם וכמו שרמזתי בפרשת וירא אליו ה', לזה צוה ה' להמתין עד עבור עליו שבעה ימי נקיים, וביום השמיני ימול וגו'. (אור החיים על התורה)

ימול בשר ערלתו - ערלתו ודאי דוחה את השבת ואין הספק דוחה שבת ואין בין השמשות דוחה שבת. והכי תנן (שבת פרק י"ט) קטן נמול לשמונה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר. כיצד, כדרכו לשמיני, לתשעה כיצד, כשנולד בין השמשות, שהרי ליום השמיני של מחר הוא נמול דשמא בין השמשות יום הוא ונמול לתשעה. לעשרה כיצד, כשנולד בין השמשות של ערב שבת אי אפשר למולו בשבת הבאה דשמא תשיעי הוא והויא לה מילה הבאה שלא בזמנה ואינו דוחה שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי. לעשתי עשר כיצד, כשנולד בבין השמשות של ערב שבת וחל יום טוב להיות סמוך אחר השבת השנייה ללידתו אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו ונמול לעשתי עשרה. לשנים עשר כיצד, כשנולד בין השמשות של מוצאי כ"ב באלול והכנסת כ"ג באלול שחל ביום חמישי בשבת אי אפשר למולו ביום חמישי הבא שהוא יום ראשון של ראש השנה דשמא תשיעי הוא ולא למחרתו ששי בשבת שהרי שניהם קדושה אחת ולא למחרתו ליום שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא יום שנים עשר.

ימול בשר ערלתו - יתבאר על פי מה שהקדמנו כי הערלה היא בחינת הקליפה, רמז הכתוב כאן, כי צריך לעשות שלשה דברים במצות המילה, והם, מילה, פריעה, מציצה, מילה היא כריתת הערלה, והוא אומרו ימול, פירוש יכרות, הפריעה היא מה שפורע עור הדק לשנים ואין צריך לכרות, והוא מה שרמז באומרו בשר פירוש יעשנו כבשר שאין בו חיות, ועור הפריעה אינו חוזר, וחופה עוד העטרה, והמציצה הוא דם המזוהם של שני בחינות אלו ערלה ופריעה, לצד היותם חלק אחד מגוף, יש להם חלק בדם האדם, והוא מעורב בכללות האדם, וציוה ה' למצוץ דם זה לצד שהוא גם כן בחינת ערלה, והוא מה שרמז באומרו ערלתו, ואמרו בספר הזוהר הקדוש (ח"א דף ח בהשמטות) כי ד' קליפות הם הסובבים לבחינת הקדושה, בסוד גינת אגוז (שה"ש ו יא), ותמצא שבאגוז ד' קליפות, א' היא קליפה המרה המתיבשת ונופלת, ב' קליפה הקשה, ג' אותה המפרדת בין חלקי האוכל, ד' הדבוקה באוכל, ונאכלת עם האוכל לצד שדבוקה בו, ובחינת קליפה זו אינה כל כך מאוסה אלא בהפרדה מהאוכל, ובמצות המילה מפרידים מהאדם ג' בחינות הקליפה, הערלה היא כנגד בחינה הרמוזה בקליפה החיצונה של אגוז, פריעה כנגד קליפת אגוז המשתברת, מציצה הוא כנגד קליפה שמפרדת בין חלקי האוכל וצריך לשולפה מבין האוכל, ועדיין נשארת בו בחינה הרמוזה בקליפה הדבוקה, עוד יתבאר על פי מה שאמרו בספר התיקונים (תיקון כד) כי שלשה מדריגות יש בבחינת מצוה זו של מילה, מדרגה המעולה שבכולן היא מילת בניהם של צדיקים, בני אל חי, מילה זו הוא להם גילוי שמו יתברך חתום בבשר קודש והיא עטרת היסוד, שניה לה הם בני אנשים הבינונים מילה זו להם כקרבן לפני ה', שלישית היא מילת בני הממזרים האנשים הרשעים שנואי ה', מילה זו היא להם כמי שנותן חלק לנחש עפר לחמו, ועיין תקונים (דף י), והשלשה רמז הכתוב באומרו ימול וגו', כנגד מילת הצדיקים אהובי ה' אמר ימול, פירוש יו"ד מול, כי הוא מגלה בו רשימו קדישא אות י' הרשומה בשמו יתברך, וכנגד מילת הבינונים אמר בשר, כאן רמז בחינת הקרבן אשר יקריב בשר קודש לה', וכנגד מילת השנואים שבישראל אמר ערלתו, כי הוא נותן לס"מ חלק הנוגע לו בילד, שהיא בחינת הערלה, נמצאת אומר, כי יצו ה' על המילה, בין לבני הצדיקים, בין לבני הבינונים, בין לבני הרשעים, שלא יאמרו בית דין מה לי לממזר למולו וכולו מלא ערלה, תלמוד לומר שאף על פי כן יסיר ערלתו ממנו להתיש כח הקליפה שבו, שאם יזכה במעשיו יתעצם בכח מעשיו הטובים ויגביר צד הטוב ויתבטל (חלק) [כח] הרע, ועל זה אמרו זכרונם לברכה (הוריות יג) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ: (אור החיים על התורה)

פרק י"ג ב' -אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. סמך פר' נגעים לפר' הקודמת המדברת במילה לומר לך שהמילה דוחה את הנגעים, כי בכל מקום המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת כמבואר למעלה פר' ויקהל על אמרם זכרונם לברכה הקדים שבת למשכן לומר לך שהשבת דוחה מלאכת המשכן. ועל צד הרמז נראה לי על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים לא:) גדולה מילה שדוחה את הנגעים, לפי שסתם מילה סבה למילת כל ד' ערלות ומכללם ערלת הפה וכשהוא נימול מערלת הפה לא יספר לשון הרע ואז לא יבא לידי נגעים הבאים על לשון הרע (ערכין טז:) ועל זה קרא משה תגר באמרו (שמות ה כג) ומאז באתי לדבר בשמך וגו' כדעת המדרש (ילקוט שמעוני שמות קעד.) האומר כל פרקמטיא של משה היתה באז כו' רמז למילה, וכן מסיק בהדיא בילקוט פר' בשלח (יומא טז) בפסוק אז ישיר משה. שנקרע הים בזכות המילה שניתנה ביום ח' כמספר אז, וכן כל אותן אז שמזכיר במדרש דברים רבה בפסוק אז יבדיל משה (ד מא) כי גם בו רמז למילה המצלת מן שפיכות דמים כמבואר למעלה פר' בא בפסוק ראו כי רעה נגד פניכם (י י.) וכן הצלת נפשו לא היתה אלא באז שנאמר (שמות ד כו.) אז אמרה חתן דמים למולות. וכן קנתירו לא היה אלא באז שנאמר (שם ו כג) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך. אמר משה יודע אני שערל שפתים אנכי ולא באתי לדבר בשמך כי אם מאז שסמכתי על המילה הרמוזה באז שתהיה סבה גם לתיקון ערלת הפה ורואה אני שלא הועילה כלום.(כלי יקר)